מראיין : עמיקם רוטמן

ע.ר. : בקר טוב, עמרם מצנע.  לו היו באים אליך, ראש רשות מקומית ויו"ר ועדה מקומית, והיו אומרים : "זרוק מילה, קח מיליון " היית לוקח ?

ע.מ. : אני לא מבין את השאלה !

ע.ר. : היית לוקח או לא לוקח ?

ע.מ. :יש אנשים שבכלל לא פונים אליהם עם שאלה כזאת בגלל שיודעים מראש מה תהיה התשובה.

ע.ר. :למה, כי אתה בן של יקים, קיבוצניק, אלוף בצבא?

ע.מ. :אני חושב שאני משדר, כמו רבים אחרים, משהו שמרתיע מלגשת ולקבל תשובה שלילית או אפילו סטירת לחי, ועל כן מעולם לא הציעו לי, וכמובן שמעולם לא לקחתי.

ע.ר. :אז מה הנזק העיקרי של הפרשה הזאת (הולילנד ב.פ.) ?

ע.מ. :הנזק הוא עצום, ומתחבר לבעיה שלדעתי היא הבעיה החמורה ביותר כיום בחברה הישראלית : אובדן האמון. אין אמון בכלום ! לא בפוליטיקאים, ולא משנה מאיזה מפלגה הם מגיעים, וגם לא חשוב אם הם אנשים טובים. אתה אומר פוליטיקאי, אתר אומר בעצם חוסר אמון. אין אמון אחד בשני...אין אמון בכלום. ועם מתרסק ללא אמון. כאשר אני לא מאמין לשום דבר שאני שומע ורואה, אז אני גם מתנהג בהתאם, ונדמה לי שזאת הבעיה החמורה ביותר והיא נובעת בראש ובראשונה מכך שמנהיגנו לא מראים דוגמא אישית.

ע.ר. :אבל זה נוח לאנשים להגיד "כולם גנבים".

ע.מ. :נכון שזה נוח, אבל אני חושב שזה לא נכון. רב האנשים הם ישרים,  אבל כאשר אתה נתקל  יום יום בבעיות כל כך מדהימות, אתה חושב שהגענו כבר לתחתית, ומסתבר שיש תחתית נוספת ; זה הורס כל חלקה טובה של אמון בחברה, ברשת חברתית. כל חברה מבוססת על אמון : מה שאני אומר, מאמינים לי, וכאשר אני מציע משהו, או מוביל משהו, או מחליט משהו, הולכים אחרי. וכאשר האמון הזה לא קיים, הסכנה לדמוקרטיה היא עצומה.

ע.ר. :אבל זה לא חדש.

ע.מ. :המנהיגים לא תמיד היו כאלה, והם לא כולם כאלה גם היום. אולי האור המנצנץ בקצה המנהרה הוא בכך שמערכת המשפט, המשטרה, והכוח הדמוקרטי בכל זאת מביא את האנשים האלה לדין כפשוטי העם, ובכך יש איזה נחמה.

ע.ר. :שתפסו את הגנבים, שיבואו על עונשם ?

ע.מ.:כן, שתפסו את הגנבים, אבל בעיקר שמעשה הגנבה הוא אסור, ומי שנתפס בו עומד לדין ומבלה בבית סוהר.

ע.ר. : פעם הייתה בושה, היו כאלה שהתאבדו.

ע.מ. :נכון, פעם הייתה בושה. זה חלק מהעניין, אובדן הבושה. אובדן הבושה לרדת מן הארץ, אובדן הבושה לא להתגייס לצבא, אובדן הבושה מ"לעשות לעצמי"  במקום לחשוב איך אני עושה גם לחברה בה אני חי, ואובדן הבושה להיות פוליטיקאי שאומר משהו ולא מתכוון לזה כלל.

ע.ר. :איך אפשר לשקם את האמון הזה?

ע.מ. :עכשיו מגיעים לחלק האופטימי. במקום בו אני חי, בירוחם, אפשר להתמלא אופטימיות. אתה רואה וחי עם ישראל האחרת, במובן החיובי של המילה. אני נפגש עם עשרות ומאות בני נוער שבאים במסגרת ביקורים של בתי ספר, מכינות קדם צבאיות, יחידות צבאיות, ישיבות הסדר. אני נפגש יום יום, שבוע שבוע עם קבוצות כאלה, ואני רואה שיש תקווה, אנחנו צריכים להתחיל לבנות מלמטה, צריך לתת לנוער דגל, ויש דגלים : ההתיישבות בנגב, בגליל, ציונות (בלי מירכאות), היכולת להתחבר וליצור רשת חברתית שבה לא רק שאני דואג לקידום האישי שלי, אלא איכפת לי גם מהסביבה, וכאשר אני פועל כך, ועושה כך, ההרגשה שלי היא הרבה יותר טובה. אני מדבר על עובדות שאיתן אני חי יום יום בארבע וחצי השנים האחרונות.

ע.ר. : למרות הכותרות של הבקר?

ע.מ. :למרות הכותרות של כל בקר, אמנם בבקרים האחרונים צריך הרבה כוח כדי להיות אופטימי, אבל מי שחי עם עם כל כך הרבה צעירים ועוסק יום יום בעשייה, יש לו לפחות מקלט אופטימי.

ע.ר. : תודה רבה, עמרם מצנע.

ע.מ. :תודה רבה.