הדור הראשון

הימים שבין פסח לעצמאות מובילים למחשבות שבין "מה נשתנה" ל"שיעור מולדת", מובילות אל נציגי הדור שזכה בילדותו לקבל מדינה במתנה, נאלץ להילחם על קיומה והגיע לתפקידים בכירים בשירות המדינה, ועל המבדילים ביניהם, אלף אלפי הבדלות, במבחן ההתבגרות והמחויבות למדינה.

קחו למשל את עמרם ואת אהוד, מצנע וברק. שניים שבאו מאותו הכפר, שעמדו גם בראש אותה מפלגה, - ונכשלו. שני חברים שיצאו לדרך מאותה תחנה ובאותה עת, ממש כמו בספרי החשבון, אך בחרו לעצמם בבגרותם יעדים אחרים. בעוד שאחד מיהר להתרווח במגדלי אקירוב ונאחז מאז כישלונו בבחירות בגוויה של מפלגתו, השני לא רק נטל אחריות על ההפסד של מפלגתו בבחירות, אלא גם יצא מביתו וירד אל הנגב כדי לתרום לשיקומה של עיירת פיתוח.

כל מה שקרה בדרכי ברק ומצנע יכול לשמש כתמונה ראי למה שקרה לבני דור המיוחד הזה - דור ההמשך למקימי המדינה - וגם לדרכים נעדרות הפרספקטיבה שבהן אנו נוטים להגדיר "מצליחנות" כהצלחה, והצלחה מעשית ככישלון.

ב-2001, לאחר כישלונו בבחירות מול אריאל שרון, הודיע ברק בדרמטיות על פרישה מן החיים הפוליטיים ורץ לעשות לביתו. הוא חבר לאילי הון ולאנשי עסקים, ערך הרצאות בחו"ל בתשלום גבוה ושימש מקדם מכירות ושותף במספר חברות בעלות אופי ביטחוני, הייה שותף בקרן השקעות ונשיא חברת גילת סאטקום. אלא שבטרם הספיקה גופתו הפוליטית להתקרר, כבר בסוף 2004, מיהר להכריז על שובו לפוליטיקה. לעומתו מצנע, שנחבר לשקם את הריסות ברק במפלגת העבודה ובחר לרוץ בבחירות עם סטייטמנט אמיץ של "פירוק התנחלויות בעזה" (ולראות את שרון מיישם את המדיניות שבגללה הפסיד בבחירות), התפטר מהכנסת בסוף 2005, אך במקום לעשות לביתו הלך לשמש כראש הוועדה הקרואה שמונתה לירוחם.

"אני מאמין שבלכתי לירוחם אתרום מניסיוני לשיקום המקום, ועם זאת אשמש דוגמה וחיזוק לרוח ההתנדבות במדינת ישראל", אמר בנאום הפרישה שלו. "אני תקווה שעשייה זו תוכיח שגנרלים במילואים, חברי כנסת וראשי ערים לשעבר יכולים וצריכים להמשיך ולתרום לא רק בממשלה ומסדרונות השלטון, אלא גם בחזית העשייה, בשטח, בהתמודדות עם הבעיות".

כל הפוליטיקאים שלנו נאבקים להחיל על עצמם את המותג המצליח "דוד בן-גוריון", אך במבחן חמש השנים האחרונות אפשר וראוי להתבונן בתוצאות. לעמרם מצנע, זה שזכה בקיתונות הלעג ובתווית המפסידן, יש קבלות. ירוחם פורחת. מצנע פעל רבות לשדרוג החינוך והתעסוקה בה ולקידום עיר הבה"דים, שעשויה להכפיל את אוכלוסיית העיר. איזה קבלות יש כיום ל"מצליחן" אהוד ברק?

המחשבות על מה שקרה לנציגי הדור שנולד במהלך העשור הראשון להקמת המדינה, אלה שלא גדלו עם כפית של כסף והתחנכו על אתוס מגש הכסף, מובילות לחבר נוסף: אלי יונס. בתום חמש שנים בשירות הציבורי כחשב הכללי של האוצר הלך יונס לעשות לביתו בשוק הפרטי ועלות שכרו כמנכ"ל בנק מזרחי עמדה ב-2009 על 18.5 מיליון שקל. הוא חבר לאלה שבעת ששירתו את הממשלה דיברו כמיסטר ג'קיל, ומאז שזינקו מהמקפצה הציבורית-ממשלתית לשירות עצמם הם משתכרים סכומים אסטרונומיים ונוהגים בחסכונות הפנסיה שלנו כמיסטר הייד. קבלות? תרומה למדינה? הצחקנו אותם.

כולם יצאו באותו עשור ומאותה התחנה והתחנכו על אותו שיעור "מולדת". מה שנשתנה הוא, שבהגיעם למקפצה של הנהגת המדינה התפצלו דרכם בין בניין האגו לבניין המדינה.