עמרם מצנע יוצא מבניין המועצה ומייד תופסים אותו שלושה ילדים, אולי בני 12. הם יושבים על מעקה בטון. ליד אחד מהם זרוק זוג אופניים. כולם לבושים בחולצות של תלבושת אחידה ומכנסי ספורט, בצבעים שונים. לאחד מהם שיער ארוך וכיפה, השני בלונדיני קצת, והשלישי אתיופי.

מצנע עובר לידם. מה שלומכם, הוא אומר.  באנו להיפגש איתך, אומר אחד מהם בנונשלנטיות. המבקר הזר מבין מייד שזה לא עניין חדש. הם בטח רוצים לדבר עוד פעם על הסעות או חוגי כדורגל, מהמהם מצנע לעצמו.
 

בינתיים מתמקמים לצידו שני עובדי מועצה, גבר ואישה. הם נראים לא מרוצים. לפני שאתם קובעים פגישה, אומרת האישה, כדאי שתספרו לו שדיברתם בחוצפה.

אנחנו? שואל הילד עם השיער הארוך. מה פתאום דיברנו בחוצפה אנחנו.

דיברו, דיברו, זועפת עובדת המועצה. הם אמרו עלינו שאנחנו אוכלי חינם.

אמרתם לאישה הזו שהיא אוכלת חינם, שואל מצנע את הילדים.

אני אמרתי לך שאת אוכלת חינם, שואל הילד האתיופי בתמיהה ערמומית, א-ני?

בטח שאמרת, בדיוק ככה

אמרת, מתעצבנת העובדת.

לא אמרתי, אומר הילד.

אז מה כן, אומר מצנע. הילד מישיר מבט לראש הוועדה הממונה. אמרתי לה שהם מקבלים כסף בלי לעשות כלום, אומר הילד. אהה, אומר מצנע. זה מאוד לא בסדר. אסור לכם להתחצף לאנשים מבוגרים בכלל, אבל גם אסור לכם לדבר ככה ביניכם לבין עצמכם. לא יפה. עכשיו, אתם יכולים ללכת אליי למשרד ולקבוע פגישה. אבל לפני כן יש לכם משימה: אתם רואים כאן את השקיות שזרוקות מסביב? תאספו, ובדרך למזכירה שלי תשימו בזבל.

עניין הזבל הוא מאפיין מצנעי טיפוסי, עוד מחיפה. כל הליכה איתו בירוחם היא איסוף מתמשך של ניירות, שקיות, חפיסות סיגריות ריקות ומודעות אבל שעפו ברוח ונחתו בערוגה. מצנע מתכופף, אוסף, מחפש פח. הולך עוד כמה צעדים, מאתר משהו במרחק, אוסף אותו, נותן לאדם לצידו שיזרוק. אני מאמין, הוא אומר, בדוגמה אישית.

וירוחם, בלי ספק,  היא הדוגמה האישית שלו. וכן, היא מרשימה בניקיונה. שנה בדיוק עברה מאז התמנה, לפי בקשתו, ליו"ר הוועדה הממונה. פוליטיקאי בכיר יחסית, די מוכר, יו"ר מפלגה גדולה ומועמד לראשות ממשלה לשעבר, שמחליט יום אחד לפרוש מהכנסת וללכת לגור בירוחם. המערכת הפוליטית, והתקשורת, פרגנו. בשקט אמרו עליו שהוא עב"ם.

מצנע, ראש עיר לשעבר של 270 אלף תושבים עם 3000 עובדי עירייה, מנהל כעת מועצה מקומית של 80 עובדים בערך ביישוב המונה כתשעת אלפים  בני אדם.

זה לא כמו לנהל עיר גדולה.

"ממש לא. לפעמים אני מרגיש שאני יושב מצד אחד של השולחן ונותן הוראה, ואז צריך לעבור לצד השני של השולחן כדי לקבל את ההוראה שנתתי. קח לדוגמה את העניין הכספי. בעיריית חיפה מעולם חתמתי על צ'ק. היו מורשי חתימה. היה גזבר. כאן, לא רק שאני חותם על כל צ'ק, אני חותם על הזמנות עבודה, הוראות תשלום. אם יש חוג ביישוב שרוצה קופה קטנה לקפה, וצריך 50 ₪, אני צריך להתעסק בזה. אני תמיד נותן, אגב, 10 שקל פחות, שיידעו שאני לא סתם חותם".

מצנע גם עושה יותר מניהול קופה קטנה. מאז נכנס לתפקידו הוא בנה תוכנית הבראה למועצה, סגר על מכון שפכים חדש שאמור להוביל לטיהור אגם ירוחם, הקים חברה כלכלית שאמורה למשוך משקיעים, דאג שתוקם ועדת מנכ"לים ממשלתית לענייני העיר, הקים את קרן ירוחם לחינוך – קרן שמממנת, בין היתר, לימודי כלי מוסיקלי לכל ילדי היישוב בחינם, דאג שמערכת החינוך ביישוב תהפוך לממוחשבת, והעלה באורח משמעותי את מספר אירועי התרבות ביישוב.  בערב שאנחנו מגיעים, הצלם קובי קלמנוביץ' ואנוכי, יש לדוגמה קונצרט של הרכב מהסימפונית של ראשון לציון.

"הזמן שלי מוגבל", הוא אומר, "יש לי בסך הכל עוד שנתיים בערך עד הבחירות. אחת המטרות המרכזיות, זה להתמקד בליצור פתרונות תעסוקה מתמשכים. היו פה הישגים מדהימים של מוטי אביסרור במערכת החינוך, ואחוזי הבגרות בירוחם כרגע הם גבוהים יותר מהממוצע הארצי, אבל אז באו ההורים ואמרו שעם כל הכבוד, כל הילדים האלה עם ה-5 יחידות פיסיקה, עוזבים את העיר כי אין להם כאן עתיד. זה מה שצריך לשנות".

אתה באמת חושב שאפשר לשנות מהיסוד מצב של עיירת פיתוח?  זה הרי משהו שלא נעשה בשום קו רוחב דרומית לאשדוד.

"הנקודה היא תדמית. הדימוי יכול להיות מוזנח, מלוכלך, מחוק ועם אנשים מסכנים. כמובן שאין לזה קשר עם המציאות. אני חושב שאפשר לשנות תדמית כזו, וירוחם היא מקום מצוין לעשות את זה – כדי שאנשים יבואו מרצון לגור כאן. תדע לך, דווקא הקיבוצים הכי חזקים, לפני עשרות שנים, היו אלה שהיו הכי מרוחקים מהמרכז. הייתה להם רקמה חברתית חזקה, מאוחדת, דווקא ואולי בגלל הריחוק המסוים מהמרכז– קיבוצים כמו עין גדי, יוטבתה, עין גב. את ההרכב האנושי החזק הזה אני רוצה לחוש כאן. זה יכול להיות מודל. תבין: אין מקום שיכול להציע את מה שהמקום הזה מציע. את הנוף, הביטחון, החינוך".

מה למדת?  

"בין היתר את ישראל השלישית. והמאפיין הבולט ביותר שלה הוא ההתמקדות של חלק מהאוכלוסייה בדאגות היומיום. זה אנשים שצריכים להשקיע 100% מהזמן שלהם בלשרוד. אין להם זמן לשבת בבתי קפה. אנחנו היינו יושבים בכנסת וחושבים שכל דבר שאנחנו אומרים מעניין אותם. כאן יש הרבה אנשים שלא איכפת להם, זה פשוט לא משפיע על חייהם מה קורה בכנסת. ובמידה מסוימת ירוחם היא ישראל האמיתית".

ומה היה  לך הכי קשה?

"המאבק נגד ממסדים ומערכות שהיצירתיות היא מהם והלאה. הבירוקרטיה הזו, שאפילו הפקידות הממשלתית, שמאוד נלהבת לעזור לי, איננה יכולה לה".

אתה יודע, יש הרבה תמיכה במהלך שלך, אבל יש גם כאלה שאומרים שזה סוג של אופורטוניזם במסווה של ערכים גדולים, שבאת למען עצמך.

"נו טוב, בטח. הרי התפתחה פה תרבות שבכלל לא מבינה איך אדם יכול לעשות משהו שאיננו רק לעזור לעצמו. אני אומר לך – אני הולך ברחבי הארץ, וניגשים אליי אנשים, גם ביישנים, לוחצים לי את היד ומביעים הערכה רבה מאוד על המהלך הזה".

הוא הולך ברחוב הראשי, מצנע. אין איזו התרגשות סביבו, כראוי לאדם שמעולם לא נחשד בעודף כריזמה, אבל התגובות חיוביות. חיים עטר, הבעלים של "קרנצ'י בורגר", יוצא אליו בשמחה מהאוטו. המכירות עלו ב-25% מאז שמצנע כאן, אומר עטר. יש פשוט יותר אירועים תרבותיים, יותר חוגים, כל הזמן חוגים, וכשאנשים יוצאים מהבית הם גם קונים. סימון, יהודי מבוגר, פוגש אותו ליד בית כנסת. אתם משפצים את הרחוב, מתעניין סימון. לא, מודה מצנע. תהיה בריא, אומר סימון. רק תישאר.

תגיד, אני שואל את סימון, מה אמרו לכם כשעליתם לארץ ושמו אתכם כאן.

אמרו לי ששמים אותנו 10 דקות מאשקלון ברגל. 10 דקות. אבל היום אני לא יעזוב את ירוחם גם בשביל אשקלון. הכי טוב כאן, ובכל זאת אני לא אסלח להם. לא אסלח, לאשכנזים הפולנים האלה. אצלי, הוא מוסיף, רק הפולנים הם אשכנזים. כל השאר הם בסדר,  שיהיו לי בריאים.

אני ייקה, מבהיר מצנע. נו, אומר סימון,  אז אתה בכלל לא אשכנזי.

ההליכה לירוחם

עמרם מצנע ועמיר פרץ. שני אידיאולוגים. שניהם נבחרו לראשות העבודה במין גל לוהט שכזה של התלהבות סוחפת, לקראת מערכת בחירות. שניהם הבטיחו מפת דרכים ערכית חדשה לישראל. על עמיר פרץ כתבו שיום בחירתו הוא יום נפילת הבסטיליה. על מצנע אמרו שהוא הגנרל הסגפן שידליק את מדורת השבט הכבויה של השמאל הישראלי. שניהם התחילו כראשי רשויות מקומיות ושניהם נחשבו להבטחה גדולה.

וכאן נגמרת ההשוואה. כי עמיר פרץ התפשר. הוא התפשר על תיק הביטחון. הוא וויתר לבכירי העבודה הוותיקים. לבסוף, השבוע, נגד ידו המורמת של עמרם מצנע, הוא גם החליט לשבת בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן.

לעומתו, מצנע מעולם לא ויתר. אמרו עליו שהוא מנותק,  שיחסל את עצמו. בכירי העבודה לעגו לו, אבל הוא העמיד אותם בשורה ארוכה, ערב הבחירות, והשביע אותם מול המצלמות שלא יצטרפו לממשלת שרון השנייה. כששרון קרא לו, מצנע סירב להתפשר. הוא רצה לקבל, באורח בהיר, את תוכניתו המדינית של ראש הממשלה. ועם ליברמן לא היה עולה על דעתו לשבת. מצנע עשה את מה שפואד הזהיר את פרץ לא לעשות: הוא נשאר בחוץ. ובכירי העבודה עשו לו בדיוק, אבל בדיוק, מה שהם התכוונו בשבוע שעבר לעשות ליו"ר העבודה הנוכחי, אם זה יפרוש מהממשלה – הם קברו אותו.

מצנע, מירוחם, מודה שאסור היה לו לבוא אל הפוליטיקה הארצית ללא ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. הוא גם אומר שכנראה שהיה צריך ללכת מייד לבחירות פנימיות בעבודה, רגע אחרי שהפסיד לשרון בבחירות 2003, ולא להמתין להקזת הדם המתמשכת שהכינו לו חבריו לצמרת. על כל השאר הוא ממש לא מתחרט.

"מפלגה צריכה דרך, אידיאולוגיה, אמינות. יש קווים אדומים שאסור לחצות, והם נפרצו כעת לחלוטין.

הטעות הראשונה של עמיר פרץ הייתה כאשר הסכים לקבל את תיק הביטחון, ולא רצה משרד חברתי מורחב. רק תאר לעצמך מה היה קורה אילו הוא היה עושה, בפשטות, מה שהבטיח, ולוקח לעצמו סמכויות כלכליות חברתיות בלבד. הכל היה יכול להיות אחרת. וכדי שלא יהיה ספק: הוא לקח את הביטחון כי הוא חשב על עמיר פרץ, כי אמרו לו שזה יכין אותו לראשות הממשלה. הטעות השנייה הייתה כאשר הסכים לשבת בממשלה אחת עם אדם שכל כולו, ברמה הפוליטית, זה גזענות ואלימות".

איך אתה מסביר את עניין הישיבה עם ליברמן?

"הוא נאלץ לבחור בין אפשרויות קשות כי מעמדו הפוליטי התרסק לחלוטין. זה נבע מכך שלקח על עצמו את תיק הביטחון, ומתוצאות המלחמה".

ועכשיו אני שואל אותך על הדמות של פרץ עצמו.

"עמיר מייצג את הפוליטיקה הישראלית בכיעורה. בדרך בה השתלט על המפלגה, בדרך בה נבחר, בהתנהלות שלו וגם באופן הישארותו בממשלה. אופורטוניזם מוחלט. אצלו אני זה מעל הכל".

אני מבין שאתה מציב את עצמך בעמדת ניגוד גמורה אליו. אתה בעצם אומר שאתה, לעומתו, היית נאמן לחלוטין. זו הסיבה שלא הצטרפתם לממשלת שרון השנייה כאשר היית היו"ר.

אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני איזה פוליטיקאי נאיבי של ייקוב הדין את ההר.  אריק שרון, לתפיסתי, לא ממש רצה אותנו בפנים. ביום של הפגישה האחרונה במו"מ הקואליציוני, רגע לפני הפגישה, הוא סגר עם המפד"ל. זו לא הייתה התנהגות של מי שרוצה מו"מ רציני.

 אבל כן, אני בהחלט  דרשתי לדעת מה הוא מתכוון לעשות בתחום המדיני רציתי לדוגמה שהוא יגיד שיפנה התנחלות אחת. זה היה מספיק. הוא סירב לומר. למפלגה, אם היא לא מנצחת בבחירות, יש את הזכות להתפשר. אבל לא ככה. המפלגה הפכה את עצמה לסמרטוט. עמיר בזבז לחלוטין את הקרדיט שהיה לו".

ועכשיו?

"עמיר, לדעתי, הוא בר-מינן פוליטי. הוא מנסה להרוויח זמן, לשרוד עוד קצת. אין שם שום רציונליות אחרת. אני קיבלתי החלטה אישית בזמנו; פרץ ירסק את כל מפלגת העבודה איתו".

ומה ההבדל בינך ובינו?

"ההבדל בינינו הוא שאני מוכן לעזוב והוכחתי את זה. אצלי להיות שר, ח"כ או ראש ממשלה זו לא אובססיה. זה לא בער בעצמותיי. כתבו עלי, וזה נכון, שאין לי קילר אינסטינקט. יש את זה לברק, לאהוד אולמרט, לעמיר פרץ. לי אין. זה לא שאני מזלזל בתכונה הזו, קילר אינסטינקט, אבל לי אין אותה. אני עוד מחזיק בממלכתיות, בהגשמה. ואני מאמין שעומד להיות שינוי מהותי כאן, כי הציבור כל כך נגעל ממה שהוא רואה, שיבוא שלב שאנשים יגידו – לא מעניין אותנו מה האידיאולוגיה, רק שנאמין למועמד, שתהיה לו אמינות. עמיר, מצדו, עושה שיקול אישי בלבד. הוא צריך את שר הביטחון כדי להתמודד לראשות הממשלה, וצריך להישאר עכשיו בממשלה כדי לשרוד. וכל מי שעושה שיקול אישי בלבד, בסוף נופל".

אבל גם אתה נפלת.

"אתה צודק, אבל אני לא בגדתי בעצמי. אני התפטרתי מתפקידי כיו"ר העבודה כאשר הבנתי שלא אצליח לבצע את מה שהבטחתי לאנשים שבחרו בי. אני מאמין בעשייה, ולכן קמתי ועזבתי את הכנסת. לא הלכתי למדבר כדי לכפר על חטאים; הלכתי לירוחם כי קמתי בבוקר ורציתי להשפיע. אני שלם ומאושר עם ההחלטה הזו. קח את מתן וילנאי, לדוגמה. מישהו יכול להסביר לי מה הוא עושה בכנסת? מה הוא בדיוק עושה שם?

אני לא רציתי להימוג. כאן, בירוחם, אני מוביל מעשה ענק".

ומה יש לך לומר לבכירי העבודה, אלה שאומרים ואמרו עליך שאתה פשוט עב"ם, מנותק?

"עם כל הכבוד, לי יש היסטוריה של 30 שנה בצבא ואחר כך בעיריית חיפה. אתה לא מנהל כאלה דברים, ולא מנצח בפריימריס, עם תכונות כאלה. נכון, אני לא סחבק עם כולם, ולא מחבק את כולם, ואצלי המטרה מקדשת הרבה מאוד אמצעים. אני מחפש לצדי אנשים מסורים וחרוצים שאפשר לעשות איתם משהו אמיתי. בכירי העבודה חיפשו שוטר, רודן ואבא. זה נכון שאני לא כזה. ההליכה לירוחם יכולה גם להתפרש, אני חושב, כסוג של התרסה. וחברי הכנסת לא אוהבים את זה. הם אומרים לעצמם – מה, לא טוב לו מספיק להיות ח"כ, לא חשוב מספיק?"

ויש כאן התרסה נגד חברי הכנסת?

"כן". 

ומה ההתרסה הזו אומרת להם?

"תלכו לעבוד".